הכרעת דין בתיק ת"ד 10096-10

נגד הנאשמת הוגש כתב אישום, לפיו, בתאריך 18.10.09 בשעה 13:15 לערך נהגה הנאשמת רכב פרטי סובארו בת"א, ברחוב וילסון מדרום לצפון, והתקרבה לצומת עם רחוב לינקולן.

ברחוב וילסון בסמוך לצומת מוצב בצד ימין הדרך בכיוון נסיעת הנאשמת תמרור ב-37  עצור, תן זכות קדימה.

אותה עת, נהג רפי אמויאל קטנוע ברחוב לינקולן ממזרח למערב, מימין לשמאל כיוון נסיעת הנאשמת והתקרב לצומת האמור.

הנאשמת נהגה בקלות ראש, לא נתנה תשומת לב מספקת לדרך, לא הבחינה מבעוד מועד בקטנוע אשר היה קרוב אליה, נכנסה לצומת מבלי שנתנה זכות קדימה לקטנוע ושני כלי הרכב התנגשו.

כתוצאה מהתאונה נחבל רוכב הקטנוע  וכלי הרכב המעורבים ניזוקו.

הוראות החיקוק על פיהן מואשמת הנאשמת הן:

1.      אי ציות לתמרור ב-37, עבירה על תקנה 64(ד) לתקנות התעבורה, תשכ"א - 1961, בקשר עם סעיף 38(2) לפקודת התעבורה (נוסח חדש) תשכ"א - 1961.

2.      נהיגה בקלות ראש, עבירה על סעיף 62(2) בקשר עם סעיף 38(2) לפקודת התעבורה נוסח חדש התשכ"א - 1961.

הנאשמת כפרה בהאשמות המיוחסות לה ונשמעו הראיות.

הוגשו לבית המשפט מטעם התביעה, בהסכמת ב"כ ההגנה, מסמכים ת/1 - ת/14.

מטעם התביעה העיד רוכב הקטנוע רפי אמויאל. על פי עדותו הוא רכב על גבי קטנועו ברחוב לינקולן ממזרח למערב. בהגיעו לצומת הרחובות לינקולן - וילסון ראה את הנאשמת עומדת בתמרור עצור הנמצא בכיוון נסיעתה ברחוב וילסון (החוצה את רחוב לינקולן). לדברי העד הוא נסע מימינה אך  הנאשמת כלל לא הביטה לכיוונו, אלא הביטה לצד שמאל בלבד. העד ניסה לקשור קשר עין עם הנאשמת אך היא יצאה מהצומת בו עצרה קודם כל, ונסעה מבלי להביט לכיוונו או להבחין בו . העד בלם את קטנועו בכל כוחו אך הנאשמת כאמור, כלל לא הביטה לעברו, לא הבחינה בו ולא עצרה. הנאשמת הבחינה בעד רק לאחר שהתנגש בה. לדברי העד הנאשמת עצרה רק לאחר 3-4 מטרים ממקום התרחשות התאונה, כתוצאה מהמשך נסיעתה, הקטנוע "נמרח" על רכבה של הנאשמת עד שהבחינה בפגיעה בה ונעצרה. לדברי העד אילו האחרונה היתה מביטה ימינה ומבחינה בו מבעוד מועד היתה התאונה נמנעת.

ובלשונו:

"אני נסעתי על רח' לינקולן ממזרח למערב, כשמצד שמאל שלי חותך את רח' לינקולן רח' וילסן כאשר בכיוון הנסיעה בדרך הצולבת תמרור עצור. ברח' לינקולן 4 נתיבים כולל אי תנועה באמצע רח' רחב מאוד, כאשר הנהגת עמדה בתמרור עצור ואני ראיתי אותה עומדת בתמרור, זה לא שהיא לא עמדה בתמרור, אבל היא הסתכלה לצד שמאל שלה. בד"כ כלל ברכיבה על אופנוע אני נוהג ליצור קשר עין כדי להיות בטוח שהדרך בטוחה ולעבור, והיא פשוט לא הסתכלה ימינה. כשאני ראיתי שהיא מתחילה לצאת מהצומת, התחלתי לבלום בכל הכוח , והנהגת בכלל לא עצרה היא לא נתנה ברקס לא הסתכלה עלי לא ראתה אותי בכל מהלך האירוע עד שהתנגשתי בה. הרכב של הנהגת, נעצר 3-4 מטרים ממקום התאונה מכיוון שרק אחרי שהיא הרגישה את הפגיעה היא עצרה את הרכב." (ראה עמ' 2 שורות 20-28).

ובהמשך,

"היא פתאום היתה באמצע הצומת, אני לא פתאום ראיתי אותה . אני ראיתי אותה היא פתאום חצתה את הצומת, לא הסתכלה ימינה אף לא לשנייה אחת. אם היתה מסתכלת ימינה יכלה לתת ברקס". (עמ' 3 שורות 25-27).

העד הכחיש כי היו הולכי רגל על מעבר החצייה ברחוב לינקולן בצד ימין ומסר כי הנאשמת לא עצרה במעבר החצייה על מנת לאפשר להולכי הרגל לחצות את הכביש.

ובלשונו:

 "מה שתארת פה עכשיו גובל בדמיון. אם הגברת היתה עוצרת במעבר חצייה לתת להולכי רגל לעבור היתה באמצע הצומת והתנגשות היתה בעמידה ולא בנסיעה ואני הייתי נכנס בה ישר ולא נמרח על פני האוטו." (ראה עמ' 4 שורות 7-9).

יש לומר, כי טענת ב"כ הנאשמת, כי  הנאשמת  עצרה בגוף הצומת לפני מעבר החציה עלתה לראשונה רק בבית המשפט ואין לה זכר בהודעת הנאשמת בפני בוחן התנועה (ראה ת/4).